<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין ההתחלה</h1>
<h2>דף כג:</h2>
בהמוכר פירות לחבירו (ב"ב ק' ב') ת"ר אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כנגד הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל, אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי היכי עבדי, א"ל כדתניא אמר ר' יהודה בראשונה לא היו פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כגון עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו, אמרו לו א"כ אף בשבת מותר לעשות כן, פי' דלרבנן היו מזכירין ענין של צדוק הדין או של אנינות כגון אוי ואבוי וכיוצא בהן כשהן עומדין על כל פעם ופעם. אחתיה דרמי בר פפא הות נסיבא ליה לרב אויא, שכיבא עבד לה מעמד ומושב, אמר רב יוסף טעה בתרתי, טעה שאין עושין אלא בקרובים והוא עבד אפילו ברחוקים, וטעה שאין עושין אלא ביום ראשון והוא עבד ביום שני, אביי אמר אפילו בהא נמי טעה שאין עושין אלא בבית הקברות והוא עבד אפילו בעיר. ורבא אמר אפילו בהא נמי טעה שאין עושין אלא במקום שנהגו והתם לא נהוג, שמע מינה העושה דבר של רשות במקום שלא נהגו נקרא טועה. והתם תנן (מגילה כ"ג ב') אין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה מאי טעמא כיון דבעי למימר עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו בבציר מעשרה לאו אורח ארעא.
בהקורא את המגילה (כ"ג ב') אין עושין מעמד ומושב ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים בפחות מעשרה, מאי ברכת אבלים ברכת רחבה דא"ר יצחק אמר ר' יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין, ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין. ובפרק בתולה נשאת (ח' א') אמר ר' יצחק א"ר יוחנן חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין, ואקשינן עלה והא תניא חתנים ואבלים מן המנין ופריק כי תניא ההיא בברכת המזון כי קאמר ר' יוחנן בשורה, והוינן בה אלא הא דאמר ר' יצחק א"ר יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין ברכת אבלים בעשרה ואין אבלםי מן המנין ברכה בשורה מי איכא והדרינן ומפרקינן אלא כי קאמר ר' יוחנן ברחבה, ומקשינן אלא הא דא"ר יצחק אמר ר' יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה וחתנים מן המנין ברכת אבלים בעשרה כל שבעה ואין אבלים מן המנין ברכת רחבה כל שבעה מי איכא, ומפרקינן אין משכחת לה בפנים חדשות, כי הא דרבי חייא בר אבא מקרי בריה דריש לקיש הוה, ואמרי לה מתני ברי' דריש לקיש הוה, שכיב ליה ינוקא יומא קמא לא אזיל לגביה, למחר דבריה ליהודה בר נחמני מתורגמניה ואזל לגביה, אמר ליה קום ואימא מילתא כל קבל ינוקא פתח ואמר וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו דור שאבות מנאצין בו הקב"ה כועס על בניהם ובנותיהם ומתים כשהם קטנים, ואת חשיבת לאיתפוסי אדרא, א"ל קום ואימא מילתא כנגד שבחו של הקב"ה, פתח ואמר האל הגדול ברוב גודלו אדיר וחזק ברוב מוראו מחיה מתים במאמרו עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר ברוך מחיה המתים. א"ל קום ואימא מלתא כנגד אבלים, פתח ואמר אחינו המיוגעים המדוכאים באבל הזה תנו לבבכם לחקור את זאת זאת היא עומדת לעד נתיב הוא מששת ימי בראשית, רבים שתו ורבים ישתו כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים, אחינו בעל הנחמות ינחם אתכם ברוך מנחם אבלים, א"ל קום ואימא מלתא כנגד מנחמי אבלים, פתח ואמר אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו דכתיב ביה כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם ברוך משלם הגמול, א"ל קום ואימא מלתא כנגד כל ישראל, פתח ואמר רבון כל העולמים פדה והצל עמך ישראל מן הדבר ומן החרב ומן הרעב ומן השבי ומן הבזה ומן השדפון ומן הירקון ומכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות המתרגשות בעולם טרם נקרא ואתה תענה ברוך עוצר המגפה.
ויש אומרים שברכת רחבה הזו טעונה כוס, דאמרינן בפרק אין בין המודר (ל"ח ב') אמר ר' ירמיה א"ר יוחנן המודר הנאה מחבירו מותר להשקותו כוס של שלום מה היא כוס של בית האבל.
ופירשו חכמי הצרפתים ז"ל שברכות הללו ראשונה פותח בה בברוך בא"י אמ"ה האל הגדול ברוב גדלו, והאחרות כולן סמוכות לה ואינן פותחות בברוך כסדר כל הברכות כולן, ואיני נסכם לדעתם בזה מפני שברכות אלו הם שנויות בלשון הגמרא בלא פתיחה ושם נשנו ברכת חתנים בפתיחות שלהם. ועוד אני רואה מתורגמניה דריש לקיש שלא היה עושה אותן כסומך, אלא בכל אחת ואחת היה ריש לקיש מצוה אותו בה, נראה מזה שהן ברכות מפוזרות וריש לקיש מכנסן, ומצינו בברכות של שבח תחלת ברכה בלא פתיחה, כגון (ברכות כ"ט ב') צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה כו', וכן מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו וכו' (ברכות נ"ט ב'), וכן הברכות הללו שבח ובקשת רחמים הן ולא הקפידו בהן בפתיחה.
ובתשובות מצינו שכתבו לפני הגאונים, במקומנו כשחוזרין עם האבל מן הקבר מברכין על הכוס בא"י אמ"ה מלך דיין הרחמים שופט אמונות שדיניו דיני אמת כדכתיב הצור תמים פעלו וגו' בא"י מנחם אבלים, ושותין אבלים, ואמר רב פלטוי ז"ל וברכת אבלים שאתם אומרים על הכוס ברוך מנחם אבלים, אנו אין מנהגנו בישיבה כל עיקר ולא בבבל כלל, אבל אתם שתקנוה לכם חכמים הראשונים אמרו אותה, מיהו אין צריכה עשרה שלא מצינו עשרה אלא בברכת רחבה בלבד. סבור הגאון ז"ל שאין ברכה זו שעל הכוס ברכת רחבה, לפי שראה זו בבית האבל, וברכת רחבה ברחבה כשמה, ובלשון אחר נמי שנאוה בגמרא כמו שכתבנו למעלה. ובירושלמי מצינו עוד [פסחים פ"ח ה"ח] אלו הן ברכת אבלים מה שהן אומרים בבית הכנסת, אלו הן תנחומי אבלים מה שהם אומרים בשורה, וגם זה חולק עם הגמרא שלנו בפשטן של דברים, שבגמרא שלנו פירשו ברכת אבלים ברכת רחבה, ולפנינו נסדר הענין בתיקון הכל.
ירושלמי בפרק בתולה נשאת [כתובות פ"א ה"א] תני (רבי) אומרים ברכת חתנים כל שבעה, רבי ירמיה סבר מימר מפקין כלתא כל שבעה, א"ל ר' זעירא והתני ר' יוסה אומרים ברכת אבלים כל שבעה אית לך מימר מפקין מיתא כל שבעה, מאי כדון מה כאן משמחין עמו אף כאן מנחמין עמו, מה כאן מזכירין אף כאן מזכירין, פירוש מנחמין עמו ומזכירין פנים חדשות שבאים לנחם ולהזכיר האבל ומברכין עמהם כל שבעה. אית תניי תני אבלים עולים מן המנין ואית תניי תני אין אבלים עולים מן המנין, אמר ר' אבינא מאן דמר אין אבלים מן המנין באבלי אותו המת ומאן דמר אבלים מן המנין באבלי מת אחר.
וסדר מנהגות הללו לפי העולה מאלו השמועות כולן כך היה, קוברין את המת וחוזרין למקום סמוך לבית הקברות והוא נקרא מקום מעמדן של בני משפחה, ומתעכב שם האבל ועומד לצד אחד, והעם מסדרים עצמם לפניו שורות שורות, שורה ראשונה בקרובים, ושניה בחברים ושכנים, ושלישית בכל העם, ואין שורה מהן בפחות מעשרה בני אדם ואם היו מועטין נעשין כולן שורה אחת, וכמדומה בעיני שהיו מזכירין שם ענין תחיית המתים, כגון האל הגדול ברוב גדלו אדיר וחזק ברוב נוראו מחיה מתים במאמרו, ומבקשין רחמים על המת לומר הוא יזכה פלוני לתחיית המתים, ואינו חותם בזו כמו שמוזכר בתוספתא ברכות שנכתוב לפנינו, ומקדישין שם ואומרים בעלמא דעתיד לאתחדתא וכו' וזהו הנקרא המפטיר בבית עולמים, ואח"כ במקום שנהגו לעשות מעמד ומושב עומד ש"ץ ואומר עמדו יקרים עמודו, ועומדים ואומרים ברוך דיין האמת וכיוצא בהן דברים של צידוק הדין בקצרה, ואח"כ חוזר הש"ץ ואומר להם שבו יקרים שבו, וכך עושין עד שבעה פעמים, ובפעם שביעית כשאומר להם עמדו יקרים עמודו עומדין, וכל העם עוברין שורות שורות על הסדר שהושבו, ועוברין משמאל האבלים ואומרין להם כל אחד ואחד תתנחם מן השמים. משם הולכין למקום אחר סמוך מזה, והוא נקרא מקום הספדו, וסופדין ומקוננין כדרכן, ומשם לרחובה של עיר ומברכין על הכוס ברכה שמסיימין בה בא"י מנחם אבלים, ואם בא לרבות בברכות כנגד שבחו של הקב"ה ולחתום בה מחיה מתים, וכנגד המנחמין לחתום משלם הגמול, וכנגד כל ישראל ולחתום עוצר המגפה אומר, לפי שברכות הללו ברכות השבח הם, ורשות בידו לרבות בהן כפי הענין ולהאריך בשבחו של הקב"ה ובקשת רחמים ממנו, ואח"כ נכנסין עם האבל לביתו והוא מסב בראש, ושליח צבור אומר נשיילו רבנן טעמא, ואבל עונה ברוך דיין האמת. וגדולי החכמים מנחמין כל אחד ואחד כפי מה שרואה לדרוש בנחמה, כעובדא דעולא וזולתן בתלמוד, ויש עיירות וכפרים שאין שם רחוב, והולכין ממקום ההספד ונכנסין לבית הכנסת ומברכין אותה ברכה של מנחם אבלים בבית הכנסת כמו שמוזכר בירושלמי למעלה [פסחים פ"ח ה"ח], ומקומות שאין אבלים נכנסין מבית הקברות לבית הכנסת מברכין אותה ברכה בבית האבל, וזהו שאמרו כוס של בית האבל, והיו נוהגין לצאת לבית הקברות כל שבעה להספיד, וכשחוזרין לרחובה של עיר מברכין ברכת הרחבה הזו כל שבעה, והוא שיש שם פנים חדשות, ומאריכין בשאר ברכות שהזכרנו כמו שעושין ביום הראשון כעובדא דריש לקיש, ואם לא יצאו לבית הקברות ובאו פנים חדשות בביתו של אבל שמזכירין ומנחמין, מברכין אותה בבית כמו שמוזכר בירושלמי, ונמצאו כל דברי חכמים קיימין וכפי מה שסדור למעלה.
ובדורותינו בטלו מנהגות הללו, שלא היו חובה לכוף בהם אלא שהדורות נהגו בכך, ואפילו הברכות האלו כולן רשות הן, שמצינו ברכות של רשות בשבח כדאמרינן (עירובין מ' ב') לענין זמן רשות לא קא מבעיא לי כי קא מיבעיא לי חובה. ומצאתי במס' ברכות דתניא בתוספתא [ברכות פ"ג הכ"ג] מקום שנהגו לומר בשלש אומר בשלש, בשתים אומר בשתים, אחת אומר אחת, מקום שנהגו לומר ברכת אבלים בשלש כולל את הראשונה בתחיית המתים וחותם בה מחיה המתים, שניה בתנחומי אבלים וחותם בה מנחם עמו ישראל בעירו, שלישית בגמילות חסדים ואינו חותם, המפטיר בבית עולמים אינו חותם, ע"כ בתוספתא. ואנו למדין ממנה שברכותיו של מתורגמניה דריש לקיש במנהג תלו אותן, ותנא דתוספתא מברך ראשונה כמתורגמניה דר"ל וחותם בה כמותו מחיה המתים, ושניה מברך כך אלא שהוא משנה בחתימה לומר מנחם עמו ישראל בעירו, ובשלישית הם חולקין דמתורגמניה חתים משלם הגמול ובתוספתא קתני אינו חותם, ובברכה רביעית כולה פליגי דתנא דתוספתא לא נהיג בה כלל. ומכל מקום למדנו שכל הברכות הללו חלוקות להם במנהגים, חוץ מאחת מהן והיא שחותמין בה מנחם אבלים שכולן מברכין אותה, והיא ברכת אבלים השנויה בכל מקום, ובמקומות שנהגו לומר אחת, כולל ענין תחיית המתים ומשלם הגמול ועצירת המגפה באחת, וחותם בה מנחם אבלים, ובודאי היו נראין הדברים שהיא חובה, אלא כיון שלא נהגו עכשיו כלל נדחוק בה לומר שהיא עצמה רשות היא, ובאותן זמנים היו הכל נוהגין בה.
